יום הכיפורים ליהודי המשיחי

בין גאולה אישית לכפרה לאומית

יום הכיפורים הוא אחד הימים החגיגיים והנוראים ביותר בלוח השנה היהודי, כפי שמצווה עלינו הכתוב בויקרא כ״ג 27–28: ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם ...לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃״ עבור ישראל, זהו תמיד היה יום של התפייסות עם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. אך לאחר חורבן בית המקדש, כשאין עוד מקדש עומד, הצום, התפילה והחזרה בתשובה הפכו לכלים שבאמצעותם ישראל מבקש סליחה. אנחנו עומדים במקום ייחודי.

אנו מאמינים שההגשמה הסופית של יום הכיפורים הושגה במשיח ישוע, שנכנס לא להיכל ארצי אלא לשמיים עצמם (עברים ט׳ 11–12). קורבנו האחד והיחיד הוא הביטחון שלנו לגאולה נצחית. ועם זאת, בעודנו נחים בביטחון הזה, אנחנו עדיין חלק מעם ישראל, כבולים על פי ירושה, ברית ויעד. לכן, יום הכיפורים איננו שריד מהעבר אלא יום חי של עיון עמוק, סולידריות קהילתית ועשיית תפילה בעד אחרים.

היכן אנו נבדלים מן ההשקפה היהודית המסורתית

אחינו ואחיותינו היהודים, נאמנים לתורה כפי שהם מבינים אותה כיום, ניגשים ליום הכיפורים באמצעות תפילה, צום ותשובה, ומבקשים את רחמי ה’ ללא מקדש וללא קורבן דם. הם נשענים על פסוקים כגון הושע י״ד 3: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל־תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח־טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ׃’״ כהוכחה לכך שהתפילות והחזרה בתשובה פועלות יחד להביא סליחה. מנקודת מבטם, הברית נמשכת דרך נאמנות ישראל ורחמי ה’.

אנחנו, לעומת זאת, כבר פגשנו את המשיח שגילה את עצמו לנו. אנו יודעים שסליחה איננה יכולה להישען אך ורק על הצום או על העינוי העצמי שלנו, כי הם אינם מושלמים ולעולם לא יספיקו. אנחנו זקוקים לדם המכפר של ישוע. כפי שכתב ישעיהו הנביא (ישעיהו נ״ג 5–6): ״וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ׃ כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֺן כֻּלָּנוּ׃״ ההבדל, אם כן, איננו בחומרת החטא או בצורך בתשובה, אלא ביסוד: היהדות המסורתית עדיין לא רואה את הצלב, בעוד אנו חיים ממנו.

כיצד על יהודים משיחיים לגשת ליום הכיפורים

עבור מי מאתנו שבאמת רוצים לציין את יום הכיפורים, המאבק המרכזי יהיה שאלת הזהות. מצד אחד, אנו יודעים בביטחון ש״בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לְתָמִיד אֶת הַמְקֻדָּשִׁים.״ (עברים י׳ 14). מצד שני, אנחנו שייכים לעם קשה עורף שעדיין זועק לכפרה מבלי להכיר בזה שכבר התאפשרה. זהו לא רק מתח אינטלקטואלי אלא גם מעשי, הנחווה על ידי כל אחד מאתנו בצום, ובנשמה שלנו כשאנחנו מצטרפים לתפילות הקהילתיות. ליום הכיפורים יש צד אלטרואיסטי שאי אפשר להתעלם ממנו, כי ברוחנו אנו מתפללים בעד עם ישראל.

מתח זה איננו סתירה. הכתובים עצמם מכינים אותנו לכך. דניאל, אף שהיה צדיק לפני ה’, הודה בחטאי עמו כאילו היו שלו: ״חָטָאנוּ וְעָוִינוּ (והרשענו) הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ...״ (דניאל ט׳ 5). גם נחמיה התפלל: ״וַאֲנִי וּבֵית־אָבִי חָטָאנוּ׃״ (נחמיה א׳ 6). אנשים אלו לא הפרידו את עצמם מאשמת עמם אלא נכנסו לסולידריות איתם. כך גם אנו עומדים עם ישראל, נושאים את זעקתו, אף על פי שאנו יודעים שקרבן ישוע כבר הבטיח לנו סליחה.

מאמינים אמיתיים בישוע צריכים לקבל את יום הכיפורים כיום של הזדהות ותפילה בעד אחרים. אנחנו לא צמים כדי לזכות בסליחת ה’, אלא כדי להכניע את לבבנו לפניו בשם עמנו. דברי שאול ברומים ט׳ 2–3 ברורים: ״גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי,״ אם השליח, שהיה מאמין נגאל, יכל עדיין להתאבל כל כך עמוק על עמו ישראל, מדוע שלא נצטרף גם אנו לתפילות, מתפללים שייפקחו עיניהם?

קריאה נבואית ותפקיד משיחי

יש גם תפקיד נבואי שעלינו לשקול. כשאנחנו צמים יחד עם ישראל (גם בעת שנחים במעשה המוגמר של המשיח), אנחנו מממשים סימן ברית. נוכחותנו מגשימה את הגאולה שכבר באה, אף שעדיין לא התקבלה על ידי עמנו. באופן זה, יום הכיפורים הוא זיכרון לעבר אך גם חזרה גנרלית לעתיד. זכריה חזה יום שבו ״...וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר׃״ (זכריה י״ב 10). לכן, יום הכיפורים הוא קריאה להתפלל כעם נגאל בעד אומה שעדיין לא נגאלה. הגאולה האישית בישוע איננה משחררת אותנו מאחריות קהילתית. להיפך, היא מעמיקה ומחזקת אותה.

להצטרף לדרך המשיח משמעו לשאת מרצון את משאו עבור עמו, אותו משא שגרם לו לבכות על ירושלים: ״לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר לְטוֹבַת שְׁלוֹמֵךְ!.״ (לוקס י״ט 42). לכן, אל לנו לברוח מהמתח הזה אלא לאמצו כקריאה אישית, כעיקר שירותנו כתלמידי ישוע. יום הכיפורים איננו על מעמדנו האישי בלבד לפני ה’, אלא על עמידה בפרץ בעד ישראל. על בקשה מן האב שהמסך יוסר, שעמנו יראה סוף סוף את גואלו, ושיתגשם ההבטחה של רומים י״א 26: ״וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע״ הצום והתפילה שלנו חייבים לקבל משמעות חדשה, לא טקסים ריקים אלא אהבת תפילה מתווכת. אנו נכנסים ליום הכיפורים כדי להיאבק, בתפילה, על ישועת עמנו. אנו זועקים שישראל יחווה את מה שכבר אנו יודעים: ״שֶׁבְּדָמוֹ יֵשׁ לָנוּ הַפְּדוּת, סְלִיחַת הַחֲטָאִים כְּפִי עֺשֶׁר חַסְדּוֹ.״ (אפסים א׳ 7).

סיכום

כל מאמין יחליט, כנראה, ביום כיפור הקרוב כיצד לציין אותו בפועל. יש שיצטרפו לעמם בבתי הכנסת, אחרים יצומו ביחידות עם משפחותיהם או בקהילותיהם המקומיות. בינתיים, נוכל לקרוא את ויקרא ט״ז ותהלים נ״א, ולאחר מכן את עברים ט׳ וי׳, רומים ג׳ וירמיה ל״א. נוכל לעשות תשובה היכן שצריך, להתוודות איש לרעהו ולבקש סליחה. בוודאות נצום ונתפלל, וניתן לחיינו להיות ״הקהל״ חי, עם מאוחד השומע את דבר ה’, חוזר אליו ושולח את הבשורה החוצה כעדות לצדקת ה’ ורחמיו. אני מקווה שיום אחד נראה התפתחות של הלכה משיחית אחידה לציון יום הכיפורים בישראל. אם ישוע יבוא בקרוב, ודאי שלא נצטרך זאת, אך לעת עתה הקריאה שלנו ברורה: להכניע את עצמנו, להתפלל בעד עמנו, ולהחזיק עיניים קבועות באחד שכבר כיפר אחת ולתמיד.

התמונה הזאת של הצייר ההולנדי מאוריצי גוטליב היא ציור מפורסם המתאר יהודים מתענים בבית הכנסת ביום הכיפורים.